מוסר עבודה והתמכרות לעבודה

האם מוסר עבודה הוא אופיום להמונים? האם השאיפה של אנשים לבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר, היא בעצם נקודת תורפה שמאפשרת למעסיקיהם לשלוט בהם ביתר קלות?

ובכן, זה בוודאי תיאור קצת קיצוני של העניין, אבל אין ספק שיש בכך יותר משמץ של אמת - כולנו ראינו אנשים שאכפת להם ממקום העבודה שלהם יותר מהבוסים שמדרבנים אותם לעבוד קשה. בעלי המזל שביניהם נפלטים החוצה, מסיבה זו או אחרת, לפני שהתישו עצמם בעבודה קשה. חסרי המזל, מתמכרים.

וורקוהוליזם היא תופעה שנחקרה לא מעט בשלושת העשורים האחרונים, בארה"ב ואירופה ואפילו ביפן שבה מתועדים לא מעט מקרים של אנשים שמתו כתוצאה מעבודת יתר. ביפן החלו להנהיג לקראת סוף שנות השמונים חופשות כפויות על עובדים שלא רצו לצאת לחופש, והחל משנות התשעים התרבו מקרים של תביעות נכות רלוונטיות ותביעות נזיקין של נשים שבני זוגן מתו כתוצאה מעבודה מאומצת מדי.

אם מקבלים את גישתו של מקס וובר, המוצגת במאמרו הידוע "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", אז התרבות הקפיטליסטית ללא ספק מעודדת אנשים לעבוד קשה כדרך חיים - אם כי לאו דווקא עד מוות. את חיבתם המוגזמת של הפועלים לעבודה עליה מדבר לפרג' אפשר לתרגם למונחים שלנו כנטייה להתמכר לעבודה כפתרון לבעיות אחרות בחיים ולנטייה כללית לראות בעבודה ערך.

באופן אירוני, רובנו מכירים את הרעיון של עבודה כערך בקונטקסט הלאומי שלו - הציוני או הדתי-ציוני. "שחרור העבודה" של מפא"י, "תורה ועבודה" של בני עקיבא, וכו'. גם ביהדות קיים מושג העבודה, בעיקר כשלילה של הנצרכות בבחינת "שלא להצטרך לידי מתנת בשר ודם".

בהקשר הזה, לא מפתיע שההתנגדות להיעדר-עבודה היא לעיתים קרובות בעלת אופי דתי או אמוציונלי. לדוגמא, הגישה הנאו-ליברלית שרואה במי שאיננו עובד בטלן ולא סתם מובטל, כל עוד לא הוכח אחרת. כלומר, לא רק שהאדם אדון לגורלו במובן האקזיסטנציאליסטי-הומניסטי הישן, אלא שמי שלכאורה איננו אדון לגורלו הוא בדוואי "אשם" בגורלו.

האם מי שאינם מכורים לעבודה או לא מחזיקים בעבודה הם אנשים חסרי מוסר עבודה? לאו דווקא. האם מוסר עבודה הוא דבר רע? תלוי, מן הסתם, את מי שואלים ובאיזה הקשר. בסופו של דבר, כולנו אוהבים שכשהעבודה נעשית עבורנו היא נעשית היטב, באופן ישר ואתי ואיכפתי. בכל אופן, עדיף בלי להמתכר.